תירגעי!

"אמאאאא! אני רוצה טילון", צווחת בחדווה בת הארבע כשעברו יחד, בת ואמהּ, על יד מחלקת הגלידות.

"לא עכשיו מתוקה שלי. אכלת בשרי בארוחת הצהריים" מנסה אמא להניח דעת הקטנה.

"רוצה טילון! רוצה טילון!" הילדונת נשכבת לה על רצפת החנות המבריקה ופורצת בסדרת בכיות מלווה ברקיעות רגליים קטנות.

הנוכחים בחנות מתקרבים בנימוס רב, לראות במה יוכלו להושיט עזרה לאם האומללה. חדי האוזן שביניהם שומעים את האם מנסה לשמור על שליטה ולוחשת: "אסתי תרגעי, עוד מעט נגיע הביתה".

לבסוף, בלית ברירה, מרימה האם את הילדה על זרועותיה. זו ממשיכה להשתולל ולבעוט והאם שוב מפזמת בלחש: "אסתי תרגעי, ממש עוד מעט נסיים".

כשהן מגיעות לקופה, מפנים לה כולם את התור ביראה מהולה ברחמים. הקופאית שסיימה לתקתק את המוצרים במחשב, פונה לאמא בהתפעלות ואומרת בקול את אשר חשו כולם: "כל הכבוד לך! מאוד התרשמתי מהסבלנות שבה דיברת אל אסתי, הבת שלך".

"לא", חייכה בעייפות האם, "אסתי היא לא הילדה, אסתי זו אני" – – –

שליטה בכעסים

אחד התחומים שחשוב מאוד לרכוש בו כלים ומיומנויות, הוא התמודדות עם כעס. כל אחת מאיתנו חוותה וחווה רגעים של איבוד שליטה והתפרצות כעס, אם בעצמה ואם אצל האנשים הסובבים אותה. מה עושים? איך מתמודדים? האם ניתן לצמצם או להחליש את ההתפרצויות? וכיצד קונים את מידת הסבלנות?

חכמינו זכרונם לברכה כבר דנו אודות כך במשנה (אבות פרק ה'):

"ארבע מדות בדעות: נוח לכעוס ונוח לרצות – יצא הפסדו בשכרו; קשה לכעוס וקשה לרצות – יצא שכרו בהפסדו; קשה לכעוס ונוח לרצות – חסיד; נוח לכעוס וקשה לרצות – רשע".

על החלק האחרון של המשנה – תמהים הפרשנים: מדוע שני הטיפוסים האחרונים מכונים 'חסיד' ו'רשע'? הרי מדובר בתכונת אופי. אולי היה מתאים יותר לכתוב "זה חלק טוב", "זה חלק רע" וכדומה.

מדוע אדם עם תכונת אופי נוחה, מתואר  כ'חסיד', ומה פשעו ומה חטאתו של זה שיש לו תכונת אופי שלילית שיקראו לו 'רשע'?

המהר"ל מסביר שאדם נולד עם תכונות אופי קרות או חמות. בחלק הראשון של המשנה מדובר על מזג נח או קשה: 'נוח לכעוס ונוח לרצות' או 'קשה לכעוס וקשה לרצות'. אלו הן באמת מידות טבעיות.

לעומת זאת, בחלק השני מדובר על אדם שעובד על מידותיו, אחד כזה שבטבעו קשה לכעוס, אך גם קשה לרצות. והוא התאמן ושיפר את עצמו עד שהגיע למצב של נוח לרצות. אדם כזה נקרא חסיד.

אם כך, נוכל לדייק את המטרה שלנו. השאיפה של כל אחת היא להגיע למעמד של "קשה לכעוס ונוח לרצות". איך עושים זאת?

נתחיל עם החלק של "קשה לכעוס". המטרה: להפחית את מינון הכעסים ועוצמתם.

התבוננות מונעת

הם היו משפחה לדוגמה, כל הסביבה העריכה אותם כאנשים איכותיים. אך בתוך המשפחה שררה מחלוקת פנימית, קשה וכואבת.

התנהגותו של האח הצעיר הוציאה את אחיו הגדולים משלוותם. הם הרגישו כי הוא מתנשא עליהם ולוקח מהם את רוב תשומת הלב של אביהם.

בשלב מסויים החליטו הגדולים לזרוק את האח הצעיר מהבית, ללא ידיעת ראש המשפחה. הם התארגנו יחד, ומסרו את האח הצעיר לגורמים עוינים. לאב סיפרו שהוא מת בדרך טראגית.

עברו שנים. האח הצעיר התגלגל בדרך לא דרך, ובסופה הגיע בהשגחה פרטית למעמד בכיר מאוד במדינה השולטת בכיפה.

הקב"ה סיבב את העניינים בדרך מופלאה. הגיעה סיטואציה בה עמדו אחיו של הצעיר מולו, כאשר הוא כבר בחתימת זקן והם לא מכירים אותו, אך הוא זיהה גם זיהה את פניהם של אחיו מבקשי נפשו.

היינו אולי מצפים לראות כאן סצנה של כעס ונקמה, לאור ההתנהגות הנוראית והמשפילה שלהם כלפיו. אך בפועל, יוסף הצדיק סולח, מרגיע את אחיו המבויישים במילים רכות, ומבטיח להיות לצידם ככל שניתן. הוא גם מנמק את מעשיו במילים: "לא אתם שלחתם אותי הנה, כי האלוקים", "אתם חשבתם עליי רעה, והאלוקים חשבה לטובה".

מה עשה יוסף? התבונן.

הכלי הראשון להתמודדות עם הכעס הוא שינוי התודעה. כפי שהרבי כותב בכמה ממכתביו שצורת הטיפול בכעס היא על ידי התבוננות.

במה מתבוננים? על מה חושבים?

"כל הכועס – כאילו עובד עבודה זרה". אדמו"ר הזקן מסביר כי הכעס בבסיסו הוא חסר במרכיב האמונה.

המציאות האמיתית היא שהקב"ה מנהל ומניע כל פרט בעולם. אם הוא לא היה גוזר על זה שיכעיס אותי, הוא לא היה מצליח לפגוע בי. הקב"ה שכל רצונו הוא להיטיב איתי גזר. ולכן קרה לי האירוע שהכאיב לי. בכלל בלי קשר לאדם שעמד מולי בזמן הזה.

אמונה זו מנטרלת את ההאשמה על המזיק ומוציאה את העוקץ מהכעס. היא מסייעת לנו להפחית גם את הכאב האישי על הפגיעה. בודאי שהכאב שחשתי היה לטובה, בעתיד הקרוב או הרחוק.

מי שמסגלת לעצמה צורת חשיבה כזו (הנדרשת מאיתנו, כפי שכותב אדמו"ר הזקן בסיום פרק י"ב), בהדרגה מורידה את עוצמת ומינון הכעס. גם אם קורה משהו מאוד כואב, הדבר לא יביא להתפרצות כעס.

מודל אפרת

לפעמים מתרחשים בחיינו אירועים 'נטרליים' יותר מאירוע יוסף ואחיו, אך גם בהם אנחנו חשות קושי ורוצות ללמוד איך להתמודד עם הכעס.

רחל מחייגת לבעלה בשעת ערב סוערת. הבית הפוך, הילדים מתכתשים להם בקריאות גיל, ורחל מרגישה נואשת ומשוועת לעזרה. הטלפון נמצא בממתינה. צלצול ועוד צלצול, והקו לא מתפנה.

רחל מרגישה את הכעס גואה בתוכה, מציף עד לגרון ומתפרץ בדמעות זעם ותסכול.

בואו ננתח מה קרה כאן. נשתמש במודל אפר"ת: אירוע. פרשנות. רגש. תגובה.

האירוע: רחל חייגה לבעלה והוא לא ענה. על כך אין עוררין.

הפרשנות: המילים שרחל אמרה לעצמה היו בסגנון – 'בעלי לא רוצה לענות לי'. 'לא אכפת לו ממני'.

הרגש: כתוצאה מיידית מהפרשנות של רחל עלו בה הכעס, הזעם והתסכול.

התגובה: מייד כשבעלה של רחל חזר הביתה, מול עיניהם ואזניהם הפקוחות של הילדים, היא לא הצליחה לעצור בעד עצמה ושפכה עליו מילים קשות שביטאו את הרגשות שחשה.

האם הפרשנות של רחל הייתה בהכרח נכונה?

העובדה היבשה: בעלה לא ענה לטלפון. מכאן מתחילה הפרשנות הסובייקטיבית שלה. האם היא יכלה לפרש בצורה שונה? בוודאי! יכולות להיות עוד כמה סיבות נוספות לחוסר המענה של בעלה.

לדוגמה: הוא היה באמצע שיחה עם מקורב שנמצא במצוקה וידע שאם יקבל את השיחה מאשתו, יישאר בן שיחו בבעיה אמיתית. ייתכן והיה באמצע ויכוח סוער, והסיטואציה לא אפשרה לחתוך באמצע.

ייתכן שלאחר שיחת בירור מכבדת: "כשהתקשרתי אליך בערב, לא ענית לי. מה בדיוק היה שם?"

יתברר שהסיבה שגרמה לו לא לענות הייתה שגויה בעיניה של רחל.

היא תאמר בעדינות את דעתה: "אני יודעת שאכפת לך ממני ואני חשובה לך. להבא, חשוב לי מאוד שכן תעצור ותתייחס לשיחה ממני".

כאשר נפרש סיטואציות באופן חיובי וגאולתי, ממילא הרגש והתגובה יהיו בהתאם.

כשאכפת לנו באמת מהזולת

נפלנו וכעסנו. מה עושים עכשיו?

מפייסים.

במערכות היחסים שלנו, ובמיוחד במערכת הזוגית, מומלץ לסכם מראש על משך זמן מסוים אחרי פגיעה שבו לא מנסים לפייס. רק אחר כך משוחחים ודנים מה קרה, מדוע הייתה תחושת פגיעה, ומנסים להתקרב זה לזה חזרה.

לצד הפוגע יש קושי להתנצל ולבקש סליחה משום שהדבר מהווה השפלה והודאה באשמה; לצד הנפגע יש קושי לסלוח משום שהוא פגוע ולעיתים חש רצון 'להחזיר לו'. שני הצדדים צריכים להתאמץ ולהיות "נוח לרצות" – לפייס ולהתפייס, לבקש סליחה ולסלוח.

יכולה לעזור מאוד ההבנה הפשוטה שבאמת, בעומק, אכפת לנו זה מזה. בכך שבחרנו לבנות קשר אנחנו מודים ברצון הפנימי שלנו להיות יחד ולהיטיב אחד עם השני. סיבות חיצוניות גרמו לרצון הפנימי הזה להתכסות ולהתמלא באבק דרכים, אולי אפילו בבוץ. אך הוא במהותו לא השתנה.

למה חשוב כל כך להתפייס?

יש הרבה מרכיבים שמסייעים לקשר. אולם הרכיב הכי חיוני ליציבות הקשר לטווח ארוך הוא – היכולת של שני הצדדים להתפייס ולסלוח. הסיבה לכך פשוטה:

אפילו אם יש קשר נפלא בין השניים, מתוקף זה שאנחנו אנשים שונים, ברור מראש שבשלב כלשהו תהיה מריבה ומישהו ייפגע.

אם הצדדים לא יודעים להתפייס, הקשר נמצא במסוכנות גבוהה לפירוק. לא תהיה להם היכולת לתקן את הקשר ולחדש אותו. אך אם שני הצדדים יודעים לבקש סליחה ולסלוח – זו הערובה לכך שהקשר ימשיך להתקיים לאורך זמן. גם אם מישהו ייפגע, הם ימצאו את הדרך להתפייס ולסלוח.

טיפ נוסף שקשור לכל בעיה ותיקון מידה ורלוונטי גם למידת הכעס:

ראית פעם מישהי שהייתה כעסנית וכעת היא סבלנית? שאלי אותה איך היא עשתה זאת, איזה תהליך עברה.

ולסיום: עיקר העבודה בתיקון המידות, היא עבודה מחשבתית ומעשית, התבוננות יום אחרי יום, ומעשה אחר מעשה.

הפירות המתוקים מגיעים לאט לאט, לאחר זמן. הדרך אליהם רצופה באתגרים ובנפילות, וזה בסדר. אל תתייאשי מנפילה שתבוא, את בדרך נכונה.

בהצלחה לכולנו בעבודת תיקון המידות כהכנה לאהבה האינסופית שנחוש כלפי כל יהודי/ה בגאולה.

לסיום, הנה עצה די מעשית וגם קלה ליישום: אם נדע כי לכעס שלנו יש תוצאות, אנחנו נחשוב וגם נתנהג אחרת.

מתוך מכתב לתלמידה צעירה:

“תקיימי את המצווה המופיעה בשולחן ערוך, שכאשר פוגעים בכבוד מישהו, אפילו אם הדבר נעשה מתוך כעס, יש להתנצל בפניו ולבקש מחילה גמורה. קשה לאדם בטבעו להתנצל, ובכל זאת תתגברי על הקושי ותעשי זאת. כך, בכל פעם שתעמדי לכעוס תזכרי שלאחר–מכן יהיה עלייך להתגבר ולבקש סליחה… הדבר יעזור לך להחליש את מידת הכעס" (איגרת ו'עתר)

באדיבות: מגזין עטרת חיה