האם האישה "מפסידה" כשהיא פטורה ממצוות עשה הזמן גרמא?

נשים רבות בדורנו חשות לעיתים תחושת החמצה בשל היותן פטורות ממצוות עשה שהזמן גורמן. נדמה לעיתים כי המאמץ הנשי לקיים מצוות שבעבר לא נהגו בהן, נובע מהרצון שלא להפסיד מעלה רוחנית. אולם, כפי שמסביר הרבי, המבט התורני עמוק בהרבה. האיש והאישה אינם יחידות נפרדות, אלא משלימים זה את זה ליחידה אחת שלמה, גם בקיום המצוות שהנשים פטורות מהן.

הבית כמרכז העבודה

מכיוון שהאישה היא מהות הבית והיא הנושאת בעול חינוך הילדים וגידולם, הקדוש ברוך הוא "מוותר" לה על מצוות מסוימות התלויות בזמן, כדי שתוכל להתמסר לתפקידה העיקרי ללא הסחות דעת. כביכול הקב"ה אומר, האשה כעת עסוקה בשליחות אחראית, אינני דורש ממנה לקחת מזמנה אפילו למען אותן מצוות חשובות הנגרמות מחמת הזמן. אודו האחריות המיוחדת של האשה כלפי בעלה וביתה משתמשים חז"ל בביטוי "אישה משועבדת לבעלה". בעוד שבדורנו מונח זה עשוי להישמע מרתיע ואפילו מאיים, המשמעות ההלכתית והחסידית שלו היא משמעות של אחריות וחלוקת תפקידים מסודרת למען המטרה המשותפת – בניין הבית היהודי. כפי שהגמרא מציינת, האיש מביא חיטים, אך אין הוא כוסס אותן, אלא האישה היא זו שהופכת את חומרי הגלם לחיים, לחום ולאהבה. וכן בשאר דברים בעוד שהאיש דואג למבנה הכללי של הבית התמסרותה של האשה היא לבניית הלב, החום והמסורתיות של הבית. ומאחר זו אחריותה וחלקה, הקב"ה מניח לה שתוכל להתמסר לבניין חשוב זה.

האם האשה מפסידה את הזכות של אותן המצוות בשל כך?

חשוב לדעת כי אין כאן הפסד רוחני. מכיוון שהבית היהודי מושתת על שותפות מלאה בין האיש והאשה, גם מצוותיהן והזכויות הקשורות בהן, הינם בשותפות מלאה. ומה שהאשה אינה יכולה ואינה מצווה לעשות, בעלה עושה ומשלים עבורה. אגב, כוח זה של "התכללות" והשלמה קיים גם אצל נשים פנויות, מאחר ושורשן הרוחני קשור למערכת סדר ההשתלשלות הכללי בו יש השלמה בין הצדדים במעלתם העליונה כפי שהיא למעלה.

קיום מצוות אלו על ידי הנשים

אדמו"ר הזקן פוסק כי אישה שרוצה לקיים מצוות עשה שהזמן גורמן (כמו לולב או שופר וכיוצא בזה), רשאית לברך עליהן, שכן היא נכללת בכלל ישראל המצווים. בדורנו, דור של רגש וחוויות, ישנה חשיבות מיוחדת לחיבור המעשי והרגשי של נשים ובנות למצוות, כדי ליצור חביבות וקשר נפשי לתורה. וכפי שאנחנו רואים בהנהגתו והוראותיו של הרבי שהנשים כולל הילדות יקיימו גם את מצוות אלו.

*

חובת הנשים בקידוש 

בניגוד למצוות עשה אחרות שהזמן גרמן, בקידוש נשים חייבות מן התורה בדיוק כמו גברים. הסיבה לכך נעוצה בחיבור שבין "זכור" (מצוות עשה של קידוש) לבין "שמור" (הימנעות ממלאכה בשבת). כיוון שנשים חייבות ב"שמירה" על השבת, הן חייבות גם ב"זכירה" שלה. מהלכה זו נגזרות כמה השלכות מעשיות:

הוצאת אחרים ידי חובה

מכיוון שחיוב האישה הוא מן התורה, במקרי דוחק (כמו מחלה של הבעל או קושי פיזי), האישה יכולה לקדש ולהוציא את בעלה ידי חובה. אך במקרים רגילים נפסק שלא תוציא את הגברים ידי חובה, כדי שלא יבואי לידי זלזול במצוות.

כשהבעל אינו בבית

אם הבעל אינו נמצא, עדיף שהאישה תקדש בעצמה (או תאמר מילה במילה עם בנה הקטן) ואינה יכולה לסמוך על קידוש של ילד שטרם ידוע שהגיע לכלל בגרות (פיזיולוגית), אפילו אם הגיע לגיל מצוות, שכן חיובה הוא מהתורה וחיובו הוא רק מדין חינוך.

כמו כן במקום שיש קבוצת נשים לבדן, אשה אחת יכולה להוציא את שאר אנשים ידי חובת קידוש.

קבוצת נשים וילדים, לעיתים יש נטיה לתת לילד שיהיה ה'אבא' ויעשה קידוש על הכוס, אך מבחינה הלכתית הקידוש שלו לא מוציא אותן ידי חובה, ועל כל אחת לומר את נוסח הקידוש בלחש בעצמה.

הבדלה

נשים חייבות בהבדלה בדיוק כמו גברים, ואישה שגרה לבדה או שבעלה אינו נמצא חייבת להבדיל לעצמה על כוס.

כוחה של הערבות 

היכולת של יהודי אחד להוציא את חברו ידי חובה, גם אם הוא עצמו כבר יצא, נובעת מדין ערבות. כל ישראל ערבים זה לזה, ולכן גם כאשר הבעל התפלל תפילת ערבית (ובכך יצא ידי חובת קידוש מהתורה בדיבור), יכול לקדש על היין עבור אשתו שטרם יצאה ידי חובה.

(מתוך שיעור שנמסר בט"ז תמוז תשפ"ו)