את פותחת ספר קטן או קובץ לימוד, מתחילה.

“המצווה הק”ט – הציווי שנצטוינו…” לפעמים זו תהיה אזהרה שהוזהרנו, או נוסח שונה.

זה יקרה לאחר התפילה בבוקר, או לפני השינה. אבל כל יום – מבלי לפספס. ספר המצוות.

אז… ממתי זה התחיל? בואי נתוועד על זה.

כך הכל התחיל

בהתוועדות אחרון–של–פסח תשד”מ הורה הרבי שליט”א כי על כל אחד ואחד ללמוד את ספר ‘משנה תורה’ כולו במשך השנה. מיד לאחר החג התפרסמה הבשורה בכל רחבי תבל, אך עדיין לא נוסד אופן לימוד מסודר, כל אחד למד כפי שקבע לעצמו.

ביום חמישי ליל כ”ה בניסן התקיימה ‘יחידות כללית’ לאורחים שהגיעו לשהות בחצר הרבי בחג הפסח, שם הורה הרבי שליט”א לערוך שלושה מסלולים בלימוד הרמב”ם. הראשון והשני – בספר היד החזקה. לתמימים ולאברכים. ואילו לנשים והטף מקדיש הרבי את המסלול השלישי. במסלול זה מסיימים בכל שנה את ספר המצוות לרמב”ם, בצורה כזו שלומדי המסלול הראשון והשלישי – עוסקים בו זמנית באותן ההלכות.

ל’קאך’ המיוחד בלימוד הרמב”ם – נתן הרבי כמה הסברים. אחת הסיבות המרכזיות היא האחדות שנגרמת על ידי לימוד התורה:

“לכל לראש – יש בכך עניין של אחדות ישראל, שהרי כאשר רבים מישראל לומדים שיעור קבוע בעניין אחד בתורה – הנה, מכיוון שבמקום שמחשבתו של אדם שם הוא נמצא, מתאחדים כולם בייחוד אמיתי ונצחי, כשם שהתורה (שעל–ידה נפעלת אחדותם) היא נצחית”. (התוועדויות תשד”מ, כרך ג׳, עמ’ 1595)

מסביר הרבי שליט”א שכאשר הלימוד המשותף הוא לימוד של כל התורה כולה – ישנה מעלה מיוחדת של שלימות העם עם שלימות התורה. לימוד הרמב”ם מיועד (כלשון הרמב”ם) “לקטן ולגדול” – הקטן יכול להבין את ההלכות שנכתבו בשפה פשוטה, והגדול יכול ללמוד, להתעמק ולהתפלפל בלימוד זה. כך שהלימוד מאחד את כל עם ישראל.

דווקא רמב”ם

בשיחת ש”פ מטות ומסעי תשל”ו אומר הרבי (בלתי מוגה, תרגום חופשי):

“שמעתי פעם מיהודי כי בטוח הוא שתהיה לו אריכות ימים. שאלתי אותו: מדוע אתה כה בטוח? ואמר לי, שהייתה לו הבטחה מכ”ק מו”ח אדמו”ר שיהיה ירא שמים. ומכיוון שהוא יודע שעדיין הוא רחוק מיראת שמים, וכדי שיהיה ירא שמים צריך לקחת ריבוי זמן, במילא בטוח הוא כי הוא יאריך ימים ושנים… שאלתי אותו (ממשיך הרבי): מה אתה עושה כדי לקיים את מה שהרבי אמר? והוא אומר לי: אשרי ובא לציון הרי “מהיכא תיתי” (= הוא לא כל–כך מקפיד על זה), אבל את השיעורים של חת”ת, את זאת שומר הוא בכל התוקף. שכן אשרי ובא לציון זהו הרי דבר שיש בזה שינויי המנהגים, והוא אינו רוצה להכניס עצמו בשינויי המנהגים. אבל חת”ת זהו דבר שהוא שמע מהרבי, שגופא בתר רישא אזיל (שהגוף הולך אחרי הראש), אם כן הרי שמע זאת מהראש שלו – ואיך יוכל לשכוח על זה?! ומסיים הרבי: “מילא את הרש”י או את הרמב”ם וכו’ הוא שכח, אבל דבר ששמע בעצמו כיצד ׳מ’קאכט זיך׳ בזה בהתוועדות – איך אפשר לשכוח על זה?!”.

את לימודי החת”ת – קיבלנו במתנה מהרבי הריי”צ, שמענו על זה, ואנחנו מבצעות. אבל רמב”ם – שמענו מהרבי בעצמו!!! זו תקנה של לימוד שבה יש לנו מסלול מיוחד. זו ההתקשרות האמיתית למלך המשיח, לתורתו. זכינו שהרבי מעודד את סיומי הרמב”ם, מגלה חידושים בהלכות מלך המשיח דווקא מתורתו של הרמב”ם. ואנחנו צריכות להמשיך לזכות.

“ויהי רצון, שעל–ידי עצם ההחלטה בדבר יקבלו תיכף ומיד את השכר, הקיום בפועל של דברי הרמב”ם בסיום ספרו, שלאחרי שישנו כבר ה׳מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו . . ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחם מלחמת ה’׳ – שהוא ׳בחזקת שהוא משיח׳ – שכבר יהיה מיד ׳משיח בודאי׳, על–ידי–זה ש׳עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקיבץ נדחי ישראל . . ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה’ ביחד כו’׳, עד – כסיום הרמב”ם – ׳מלאה הארץ דיעה את ה’ כמים לים מכסים׳”.

(משיחות קודש הרבי שליט”א מלך המשיח, ש”פ שמות ה’תשנ”ב).

באדיבות מגזין עטרת חיה

משפחה זה משהו חשוב. היא נותנת לנו אהבה, תמיכה, ותחושת שייכות. אבל לפעמים, כשאנחנו עסוקים בעבודה, בלימודים, או בדברים אחרים, אנחנו עלולים לשכוח מהמשפחה שלנו.

כשאנחנו לא יודעים מה לעשות, קל להישאב לטלפון או לדברים אחרים.

זה יכול להיות נכון במיוחד כשאנחנו עם המשפחה שלנו.

אנחנו עלולים למצוא את עצמנו יושבים בסלון, מדברים קצת, ואז נזרקים על הספה או מתחילים לגלוש בטלפון.

הדרך הכי טובה להימנע מזה היא לתכנן מה לעשות עם המשפחה. זה יכול להיות משהו פשוט כמו לשחק משחק, לדבר על היום שלכם, או לעשות משהו אחר שאתם נהנים ממנו.

ככל שתתכננו יותר מראש, כך תהנו יותר מהזמן שלכם עם המשפחה. זה בסדר אם אתם פשוט יושבים ביחד ומדברים, או אם אתם עושים משהו פשוט ביחד. העיקר שאתם ביחד.

אני ממליץ על תכנון זמן מראש, זוהי הדרך הכי טובה להבטיח שננצל את הזמן שלנו עם המשפחה בצורה הטובה ביותר, זה יעזור לנו להיות מרוכזים במשפחה שלנו, ליהנות מהזמן שלנו ביחד, ולבנות קשרים חזקים יותר.

הנה כמה רעיונות למשימות שתוכלו לעשות עם המשפחה שלכם:

לשחק משחקים: משחקים הם דרך מצוינת לבלות זמן ביחד וליהנות. אתם יכולים לשחק משחקי קלפים, משחקי קופסה ועוד.

ליצור שיח: שבו והקשיבו זה לזה. שוחחו על היום שלכם, על החלומות שלכם, או על כל דבר אחר שעולה על דעתכם.

עשו פעילויות: לכו לטיול, לבקר במוזיאון, או עשו משהו אחר שאתם נהנים ממנו.

ככל שתתכננו יותר מראש, כך תיהנו יותר מהזמן שלכם עם המשפחה שלכם.

מחכה לשמוע מכם, כשאתם לא עם הילדים או המשפחה 🙂

כל הזכויות שמורות לשמואל הראל

מלווה עסקים משפחתיים בשיטת "מאזן החיים"

שלום לכולם

אנו עומדים בסוף השבוע השנים עשר למלחמת הקיום בארץ ישראל על ארץ ישראל עם ישראל ותורת ישראל.

אחת השאלות המהותיות שמעסיקות את כולנו הנה איך יראה היום שאחרי?

איך אפשר לחזור לשגרה שלפני? האם אפשרי בכלל? האם צריך לחזור בכלל? במי זה תלוי? במה זה תלוי? מה צריך לעשות?

 בכדי לענות על שאלות אלו ננסה להציף דיון על כך מההיבט התורני חסידי ומההיבט הפסיכותרפי.

מהו מדד האושר של חיינו? וכיצד מגיעים לחיי אושר? שמחה פורצת גדר!

השבוע נקרא בפרשת ויחי

 על תיאור החיים של היום שלאחרי האיחוד המרגש בין יוסף לאביו כחלוף 22 שנה אומרת התורה:  "וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה."

כבוד קדושת אדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף יצחק, האדמו"ר השישי בשושלת חסידות חב"ד לדורותיהם) סיפר על אדמו"ר ה'צמח צדק' (האדמו"ר השלישי בשושלת חסידות חב"ד לדורותיהם): שה'צמח צדק' בהיותו ילד למד בתלמוד תורה את הפסוק: "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה" והמלמד הסביר לו את הפסוק כך: שהשבע-עשרה השנים (האחרונות) שיעקב חי בארץ מצרים, היו שנותיו הטובות ביותר בחייו של יעקב.

כשחזר ה'צמח צדק' מהתלמוד תורה, נכנס לחדרו של סבו, אדמו"ר הזקן (בעל התניא והשולחן ערך, מייסד חסידות חב"ד) ושאל את סבו: איך יתכן שיעקב אבינו שהוא 'בחיר האבות' (המובחר שבאבות), את מבחר שנות-חייו, שבע-עשרה שנה, חי הוא דווקא בארץ מצרים הידועה לשמצה בשל היותה כמקום השפל והירוד ביותר העולם בתקופת המקרא וכפי שמכנה אותה התורה "ערוות הארץ?

 נקודת הביאור בזה הנה: ידוע שתכלית כוונת בריאת העולם היא עבור מה שנתאווה הקב״ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים, כלומר בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו.

אם כן עניין הירידה למצרים, היא בשביל לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, דווקא במקום ירוד ושפל כמצרים מלשון מיצרים וגבולות.

המסמלות את המגבלות בנפש האדם השרוי ושבוי בידיהם, מגבלות אותם מציב האדם לעצמו המפריעות לו לממש את עצמו ולחיות את חייו בצורה המיטיבה ביותר.

ישנו ביאור נפלא מהאדמו"ר החמישי בשושלת חסידות חב"ד לדורותיהם רבי שלום דב בער על הפתגם "שמחה פורצת גדר"- שפריצת הגדר והגבול של השמחה הנה עבור הגדרות והגבולות אותם הציב האדם לעצמו!  השמחה מגלה בעצם שהגבולות והמגבלות של האדם הם אך ורק מעצמו, כך שבלעדיו אין להם קיום אמיתי והשמחה הנה ההוכחה לכך!
(ספר המאמרים תרנ"ז סוף עמ' רכ"ג ואילך).

רבי ישראל היה חסיד גדול של רבו, והפיץ אז תורת רבו בעירת מגוריו.

לפתע חלה בנו הקטן, יעקב, במחלה אנושה. הרופאים שפקדו את מיטתו, לא מצאו מזור למחלתו. איש מהם לא ידע כיצד לטפל במחלה.

מצבו של יעקב הלך והחמיר, עד שגם אביו, רבי ישראל, שבתחילה היה מלא שמחה, וכולו בטחון שלבנו הקטן לא יקרה מאומה, לא ידע את נפשו מרוב צער ועגמת נפש.

הימים הלכו וחלפו, ובמצבו של יעקב לא חל שום שינוי. מחלתו הקשה שתקה את המשפחה כולה, שהייתה מרותקת למיטתו. השבועות נקפו ומשקלו של יעקב הלך ופחת. הוא היה שוכב במיטתו חולה וחלוש, גופו לא עכל שום דבר מאכל, והשינה הייתה ממנו והלאה. עיניהם של רבי ישראל וזוגתו כלות, ובפיהם תפילה לבורא עולם שיוציאם ממצבם העגום והקשה וירפא את בנם.

כשבאו מים עד נפש החליט רבי ישראל לארוז את מטלטליו ולנסוע אל רבו, כדי לבקש את ברכתו. הימים ימי חודש אלול, חדש הרחמים והסליחות. רבי ישראל עוזב את משק ביתו ושם פניו אל הדרך, לבית רבו.

בינתיים פרשה השנה החדשה את כנפיה, ורבי ישראל הכין עצמו לימי הדין הממשמשים ובאים. הוא הכין את עצמו למפגש יחידות עם הרבי, וימי ראש השנה ויום הכיפורים היו זמן מצוין לעשות תשובה נכונה והכנה מתאימה, לקראת הכניסה ליחידות אל הרבי.

החסידים ראו את שפיפות רוחו של חברם ונסו לעודדו ולשמחו. לכן ארגנו התוועדות חסידים, משום שידעו כי רבי ישראל אוהב לשבת בהתוועדויות מעין אלו, לשמוע את זקני החסידים מעוררים ומחדירים את אהבת ה׳ יתברך ויראתו, ולשיר יחדו ניגון חסידי מרווה נפש אך לשווא, דאגתו הייתה כה רבה, עד ששוב לא נמשך לבו אחר ההתוועדות. רבי ישראל פרש מהציבור ובכה בדמעות-שליש על מצבו הקשה של בנו יעקב.

ימי ראש-השנה עברו על רבי ישראל בבכיות עצומות ובתחינות מעומק הלב. המחזור שהחזיק בידיו היה רטוב כולו וטליתו אף היא הייתה ספוגה בדמעות תפילתו.

עשרת ימי תשובה גם הם חלפו ועברו, והנה הגיע יום-הכיפורים. התרגשותו של רבי ישראל הלכה וגברה, ועמה גברו בקשותיו ותחינותיו.

בקשה אחת הייתה לו לרבי ישראל: בקשה אחת אותה שאל וביקש, לה ציפה ויחל שבשעה שיכנס ליחידות, ייקח הרבי את הפתק בידו. כי זאת לדעת מנהג היה בחצרו של הרבי: החסיד היה נכנס לחדרו של הרבי , ומניח על השולחן את פתקו ובו בקשותיו וצרכיו. והיה, אם הרבי מושיט את ידו ולוקח את הפתק, מובטח לו שבקשתו תתמלא, אולם אם הרבי אינו לוקח את הפתק, הרי שבקשתו מושבת ריקם…

רבי ישראל חכה בקוצר רוח להיכנס ליחידות ושטח את תחינתו לפני שוכן- מרומים, שיחוס עליו וירחם על בנו הקטן, הסובל ייסורים כה רבים, וישלח רפואה שלמה לבנו, בברכתו של הרבי.

מרגע לרגע גברה עצבנותו של רבי ישראל "ה-ייקח הרבי את הפתק, או לא ייקח? הירפא לבני יעקב או שמא…" – השינה נדדה מעיניו ותאבונו סר מעליו. הוא המתין בציפייה דרוכה לקראת היחידות, שנקבעה לאחד מימי חול המועד סוכות.

כשהפתקה בידיו, רגליו רועדות ועיניו דומעות נכנס רבי ישראל אל חדרו של הרבי. ללא אומר ודברים הניח את הפתקה על שולחנו של הרבי.

בחרדה גוברת והולכת הביט על פיסת הנייר, שנותרה כמיותמת על השולחן. עיניו מלאו דמעות. הכל היה ברור. אין שום סיכוי. הרבי הביט חליפות בו ובפתקה, אך לא נטלה לידיו.

רבי ישראל יצא מחדרו של הרבי, התיישב על הרצפה והחל מתייפח כילד קטן. הוא הבין היטב את משמעות הדבר. ואז "חיי אינם חיים" – מירר בבכי. "מי יודע אם חי בני יעקב?" – הרהר בחרדה. הגרוע מכל קרה – הרבי לא לקח את הפתקה.

המום ונרעש סבב רבי ישראל בעיירה, הולך ומבכה את מר גורלו. עד שנרדם.

כשהתעשת, כבר עמדה החמה באמצע הרקיע. תחילה חשב לקום ולחזור ולנסוע לביתו. "בין כך ובין כך אין לי מה לעשות כאן עכשיו", הרהר בצער. "אסע אל ביתי, ולפחות אזכה לראות את יעקב עדיין בחיים" – מלמל לעצמו. אולם לאחר שהביט בשעונו, הבין שהדבר בלתי אפשרי. הייתה זו שעת צהרים, ובעוד כמה שעות יכנס החג – שמיני עצרת ושמחת תורה.

שוב נפתחו מעיינות דמעותיו. "טוב מותי מחיי" – אמר לעצמו, בשעה שקם ופנה לעבר העיירה המכינה עצמה קראת החג.

בית הכנסת המה מאדם. החסידים תפסו את מקומותיהם, מצפים לכניסתו של הרבי אל האולם. פני הכל מחייכות. פרחי החסידים כבר מזמרים לכבודה של התורה, וזקני החסידים מכים באצבע צרדה ומנענעים בראשם.

הרבי נכנס, והקהל פנה להקפות. השמחה הרקיעה שחקים. הרבי עודד בידיו את השירה והחסידים קיפצו וריקדו, שמחים בשמחתה של התורה.

רבי ישראל, שישב מן הצד, הרים את ראשו והביט בחסידים המרקדים והשמחים. מולו רקד בדביקות רבי מולא (שמואל), החסיד הישיש. שבקושי נושא את עצמו בימי החול, כאילו רוח נעורים מתחדשת בקרבו, בידיו ספר תורה והוא מרקד בדביקות כשעיניו עצומות.

רבי ישראל הוקסם משמחתו של רבי מולא. מזווית עינו קלט את הקבצן של העיירה. זה, שבגדיו קרועים וילדיו רעבים ללחם, שבקושי מוצא את מחייתו ופניו נפולות כל ימות השנה, מעוררות רחמים  היה מרקד עכשיו בכל עוזו. פניו מאירות וכולו אומר שמחת תורה.

מביט בהם רבי ישראל, ובמוחו צפים ועולים דברי התורה ששמע מהרבי אשתקד, על מעלתה של שמחת התורה, יום שמחה בעולם הזה ובעולמות העליונים. "כל העולמות כולם שמחים בשמחת התורה". היו דבריו של הרבי. "מה לי שיושב אני מן הצד" הרהר לעצמו "וכי אפרוש מהציבור כולו? העולמות כולם רוקדים כעת, ואני אביט מן הצד, אשקע בצרותי?" שאל את עצמו, וקם ממקומו.

הוא נכנס אל מעגל הרוקדים. שוכח את צרותיו ואת בנו יעקב השוכב על ערש דווי , מתעלם ממבטי התדהמה של החסידים, החל רבי ישראל רוקד ומקפץ. עד מהרה נעצמות עיניו וריקודו נעשה מהיר יותר. רגליו נושאות אותו מעלה – מעלה. השמחה נסוכה על פניו והוא מרקד, מסתובב במקומו, מתאחד בשמחתם של כל העולמות העליונים, בשמחת התורה. הזיעה ניגרת מפניו, אך רבי ישראל אינו שם ליבו לכך. כבר אין הוא זוכר כלל את דבר מחלתו של יעקב, ואין הוא זוכר כלל את מצבו כל ישותו אומרת ״שישו ושימחו בשמחת התורה״…

החג עבר, ורבי ישראל נכנס אל רבו לקבל את ברכת הדרך. את דבר מחלתו של יעקב אין הוא מזכיר כלל, שהרי את הפתקה הקודמת לא לקח הרבי מהשולחן.

הרבי הביט בו בחיוך וברכו בדרך צלחה.

רבי ישראל פנה לאחור, בכוונה לצאת את חדרו של הרבי, אך הרבי קרא לו ואמר: "בערב החג, בשעה כשנכנסת אליי ובקשת ברכה לשלומו של בנך, לא ראיתי שום סיכוי לחיי בנך. משמים כבר גזרו כליה על בנך, ולא היה באפשרותי לבטל את הגזירה. משום כך לא לקחתי את הפתקה שהנחת על שולחני. אולם לאחר שמחת תורה, בה שכחת את צרותיך ובעיותיך ונפנית לשמחתה של התורה, שמחה אמיתית ללא פניות אישיות, הוחלט בשמים לבטל את הגזירה ולהשאיר את בנך בחיים…".

את הסיפור הזה סיפר האדמו״ר רבי יוסף יצחק מליובאוויטש האדמו"ר השישי בשושלת אדמו"רי חב"ד לדורותיהם לעשרה חסידים שזימן לחדרו, וסיים באמרו: "התקיימה בחסיד זה הפתגם שמחה פורצת גדר". (באדיבות גיליון פנימיות מס' 28)

זהו אם כן הפירוש לפסוק: 'ויחי יעקב בארץ מצרים'- שעיקר חייו ושנותיו הכי טובות של יעקב אבינו היו במצרים דווקא. אף שמצרים הוא מקום הכי ירוד, אבל מכיוון שבמצרים קיים יעקב את תכלית הכוונה של חייו לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, הרי זו האמת הפנימית ועיקר כוונת ותכלית חייו של יעקב. מכיוון שהאבות היו בטלים לאלוקות בתכלית, הרי מובן שעיקר החיים שלהם הוא לקיים את תכלית כוונת בריאתם על ידי ה' יתברך, ומכיוון שתכלית הכוונה לעשות לו יתברך דירה בתחתונים הייתה במצרים, לכן שם דווקא היו עיקר ותכלית חייו של יעקב מלאים בשמחת חיים אמיתית ופנימית.

זוהי תפיסה מהפכנית ומכוננת בנוגע לדרך ולאופן בו אנו תופסים וחיים את חיינו! ההתבוננות על החיים ועל האופן בו אנו חיים אותם מתחילה מהדרך והאופן בו אנו בוחרים להעניק משמעות חיינו! כאשר אנו בוחרים להיצמד לתכלית שלשמה נבראנו, אנחנו מזמינים חיים מלאים שמחה אושר ומשמעות אל חיינו!

לא משנה המקום (עולם) בו אנו נמצאים, הזמן (שנה) בו אנו חיים, או הסיטואציה (נפש) אתה אנו מתמודדים!

המדד היחידי, העיקרי והמשמעותי ביותר בכדי לבחון את מדד האושר בחיינו הנו האופן בו אנו חיים את חיינו!

כאשר אנו נצמדים להוראות היצרן ה' יתברך ובוחרים לעשות ככל שביכולתנו לממש את תכלית כוונת הבריאה שהנה לעשות לה' יתברך דירה בעולם הזה החומרי והגשמי אנו על המסלול ובדרך הנכונה והישרה לחיות חיים מלאי תוכן משמעות שמחים ומאושרים!

היכולת לראות בחומות עצמם את התקווה הנה הסדק הראשון בחומה בדרך לחירות אמיתית!

במשפט מפתח בהקדמתו לספרו 'האדם מחפש משמעות' של ד"ר ויקטור פרנקל פסיכיאטר ונוירולוג מייסד שיטת וגישת ה'לוגו-תרפיה' שצוטט ממשנתו של הפילוסוף פידריך ניטשה: "מי שיש לו איזה לְמָה שלמענו יחיה יוכל לשאת כמעט כל איך".

המשמעות אותה מעניק האדם במינוף הסבל לאחר משבר לטובת עשיה ומימוש עצמי הנה נתינת משמעות לסבל!

למצוא פשר לסבל: "הפשר לסבל הנו הרגע בו המשמעות לסבל מקבלת ביטוי ומאפשרת לשאתו!"

"שאיפתו של האדם לפשר היא כוח ראשוני ולא 'שכלון שניוני' בלבד של דחפים אינסטינקטיביים. פשר זה הוא ייחודי וסגולי בכך שרק האדם עצמו חייב ויכול למלאו. רק בדרך זו הוא לובש משמעות שיש בה בכדי למלא את שאיפת האדם לפשר" (פרנקל, 'האדם מחפש משמעות' 1970).

הדרך להתמלא בתקווה נעוצה במשמעותה של הבחירה החופשית בחיינו. כיצד אנו בוחרים להתייחס לכל מצב בו אנו נתונים בחיינו? באיזה אופן ובאיזו עמדה אנו נצבים מולו? וכיצד אנו מחליטים להתמודד אתו? כשאנו בוחרים להעניק למצב משמעות ייחודית לנו ועבורנו למרות שעובדתית אין באפשרותנו לשנותו, ברגע זה מתחולל לו השינוי בנפשנו ומשם השפעתו על חיינו קצרה!

המעבר ממעמד ומצב נפשי של אובייקט המשעבד עצמי לרצונותיו צרכיו ומאווייו, לבן חורין אמיתי המקיים את העולם אותו ברא -ה' יתברך הרואה בכל אדם סובייקט ייחודי בעל רצונות צרכים ומאוויים ומאפשר לאדם להגשים את עצמו וייחודיותו בבחירה חופשית מוחלטת!

אפשרות זו הנולדת בנפש האדם המעניקה משמעות סובייקטיבית למצבו, הנה החלון דרכו ניבט הנוף לחירות ולחופש הנשקף מבין סדקי חומות הכלא דווקא!

התקווה לה זקוק אדם הניצב בעמדה של חוסר אונים היא קריטית ביכולת לשאת את ה'כמעט כל איך' למרות שבעצם הסבל אין אפשרות לשאת את ה-'איך'.

ותקווה זו נולדת מתוך 'החומות של מצרים'- מלשון מיצר וגבול, פריצת החומות והגבולות הפנימיים שלנו דווקא, בהענקת פשר ומשמעות ייחודית לסבל מולו אנו עומדים ואותו אנו נושאים.

אבות האומה 'החומות הבצורות' של עם ישראל חיפשו ומצאו משמעות ייחודית עבורם בברית בין הבתרים, בהבטחה האלוקית בהבנת הפשר לסבל של גלות בני ישראל במצרים.

הדרך הישרה והנכונה הנה הניסיון להבין את הפשר שבמשמעות הסבל, את ה- 'לְמָה' שבסבל כדי להגיע לאפשרות לשאת את ה-'איך'. כאשר הגישה היא התרסה כנגד ה-'איך' בשאלת ה- 'לַמָּה' אזי באמת אין דרך לשאת את ה-'איך', משום שאין אפשרות לשאת את הסבל כאשר חסרה נתינת משמעות לסבל עצמו.

יעקב לא ראה את יוסף בנו 22 שנים, שנים מלאות ורוויות סבל קיומי בלתי ניתן להכלה. לא עבר עליו יום אחד בו לא התאבל על בנו יוסף וסרב בתוקף לקבל כל נחמה עליו מכל מי שניסה לנחמו.

והנה סוף סוף הגיע הרגע המיוחל בו יעקב מתבשר כי בנו יוסף חי. יעקב נרגש עד עמקי נשמתו מתכנן לרדת למצרים לפגוש את יוסף בנו אהובו, אך לפני כן הוא נפנה לחפש אחר תכלית ירידתו למצרים, מה התכלית ומהי המשמעות אותה יעניק לחייו בארץ מצרים?

לשם כך הוא שולח את יהודה בנו לפתוח ולייסד בית מדרש בגושן עיר מצרית טיפוסית בה שכנו רועי צאן. כפי שמעיד הכתוב: "וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן".

ורש"י על אתר מפרש כך: לְהוֹרֹת לְפָנָיו – כְּתַרְגּוּמוֹ לְפַנּוֹת לוֹ מָקוֹם, וּלְהוֹרוֹת הֵיאַךְ יִתְיַשֵּׁב בָּהּ.
לְפָנָיו – קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ לְשָׁם. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה לְהוֹרוֹת לְפָנָיו– לְתַקֵּן לוֹ בֵּית תַּלְמוּד, שֶׁמִּשָּׁם תֵּצֵא הוֹרָאָה. (מדרש תנחומא י"א, מדרש רבה צ"ה, ג').

 זה היה בעצם המענה של אדמו"ר הזקן לנכדו ה-'צמח צדק' על שאלתו איך יתכן שיעקב אבינו שהוא 'בחיר האבות' (המובחר שבאבות), חי את מבחר שנות-חייו שבע-עשרה שנה דווקא בארץ מצרים?

 התורה מסבירה זאת כך, מכיוון שטרם בואו של יעקב למצרים שלח הוא את יהודה לארץ מצרים כדי "להורות לפניו גושנה" – להקים בית תלמוד (ישיבות ותלמודי תורה), שתהא שם תורה ושיהיו שבטים הוגים בתורה. וכאשר לומדים תורה מתקרבים לה' יתברך. "להורות לפניו" -כשלומדים תורה מלשון הוראה, אזי ניתן להיות – "גושנה" מלשון גישה והתקרבות לה' יתברך.

 וכשעושים זאת במצרים -'ערוות הארץ' הדבר מקבל משנה תוקף מכיוון שעיקר קיומו של העולם כרצון ה' יתברך נעשה דווקא במקום הכי שפל, הכי ירוד, הכי חשוך! היכולת להאיר את החושך ויתרה מזו להפוך את החושך לאור הנה תכלית בריאת העולם ובריאת האדם עלי אדמות!

ולכן הכתוב מתאר את חיותו של יעקב אבינו בלשון "ויחי" מלשון חיות. משום שעיקר חיותו של יעקב מלימוד תורה היו דווקא במצרים ולכן זכה יעקב ומיטב שנותיו היו בארץ מצרים דווקא.

זהו הסוד העצום והמתכון הנפלא למינוף הסבל והענקת פשר לסבל, כאשר האדם עסוק וטרוד עוד בימי סבלו ואבלו ובשיא המשבר הוא עסוק וטרוד בלחפש אחר מציאת המשמעות לסבל אותו הוא חווה כעת, אזי מובטח לו שהוא יצא מהשבר ומהמשבר ולא רק זאת אלא כאשר הוא יצא מהמשבר הוא ימצא את עצמו חי את חייו באופן המיטיב והטוב ביותר מלא חיות וחיוניות שמחה, סיפוק ואושר!

זוהי דרכנו שלנו כעם וכחברה אופי חיי החטופים שחזרו ושיחזרו בעזרת ה' יתברך, אופי חיי החיילים שישובו לביתם לשלום בריאים ושלמים, אופי חיי משפחות המפונים, וכלל עם ישראל ביום שלאחרי מתחילים כאן ועכשיו! לא מחר, אלא היום! כאשר נתחיל לחשוב ולהתעסק כאן ועכשיו עם השאלה איך יראו החיים שלנו ביום שלאחרי, היום! אזי היום שלאחרי יהפוך ליום המאושר בחיינו עלי אדמות!

משמעות העיסוק ב-איך יראו חיינו ביום שלאחרי דווקא היום הנה הבחירה כיצד ואיך יראו חיינו היום! הדרך לעבור את היום תלויה ב-איך אנו רואים את היום שלאחרי!

שמחה כדרך חיים גם ודווקא בעתות משבר!

סיפר כ"ק אדמו"ר הריי"צ – רבי יוסף-יצחק שניאורסון, האדמו"ר השישי בשושלת חב"ד לדורותיהם.

מורנו הבעל-שם-טוב, כשהיה בן עשר, כבר היה חבר בחברת הצדיקים הנסתרים. בהיותו בן שבע עשרה הייתה דרכו בקודש לבקר בכפרים ובעיירות ולחזק את ליבותיהם של אחינו בני ישראל באמונת ה' יתברך. הבעל-שם-טוב היה מתהלך כשהוא לבוש בבגד עליון שחציו פרווה, כמו פשוטי אנשי היישובים.

פעם הגיע הבעל-שם-טוב ליישוב יהודי שאנשיו התעסקו בעבודת האדמה. זה היה באמצע הקיץ ושרר שם יובש. זמן רב לא ירדו גשמים, תבואות השדה והכרם התייבשו, הבהמות הדקות והגסות חלו במחלת הדבר, והייתה עת צרה גדולה.

אנשי היישוב היו יראי-שמים והתעוררו לשוב בתשובה. לאחר שזה לא הועיל, החליטו להביא למקום 'מגיד' (המגידים של זמנם היו אנשים המוכיחים את היהודים הפשוטים בתוכחות ודברים קשים הפונים אל מעשיהם הרעים כאות וכאישור לצרותיהם) שיוכיח ויעורר אותם לשוב בתשובה. הם הביאו 'מגיד' וכל אנשי היישוב התאספו בבית-הכנסת ו'המגיד' לא חסך בדברים ושפך על האנשים הפשוטים 'אש וגופרית', עד שהקהל פרץ בבכיות ויללות גדולות.

מורנו הבעל-שם-טוב, שנכח בבית-הכנסת וראה בצרתן של ישראל, כששמע את קולות הבכייה של האנשים והנשים, פנה אל ה'מגיד' המוכיח וקרא לעברו בקול אדיר: 'מה אתה רוצה מהיהודים האלה? היהודים הם טובים!'. והבעל-שם-טוב קרא בקול: 'יהודים! בואו נרקוד יחד ואחרי תפילת מנחה ירדו גשמים'. בהתחלה האנשים הביטו לעברו בחשד, אולי הוא אינו מאמין בה' יתברך, חס ושלום, או שמא יצא מדעתו. אך לאחר שמורנו הבעל-שם-טוב התחיל להביא ראיות ממאמרי חז"ל לחיזוק דבריו, החלו להאזין לדברי החיזוק שלו בעניין האמונה בישועת ה' יתברך. האנשים התעוררו והתחזקו מאוד באמונת ה' יתברך ויצאו בריקוד יחד עם מורנו הבעל-שם-טוב.

באמצע הריקוד החל לרדת גשם שוטף, ומורנו הבעל-שם-טוב בירך אותם שיהיה אצלם שובע.

("ספר השיחות" ה'תש"א עמ' קי"ג)

בשמחת תורה אנחנו מבקשים על הגשמים בתפילת שמיני עצרת ומתחילים לומר בתפילה 'משיב הרוח ומוריד הגשם'.

הבעל שם טוב מסביר שהסיבה סיבה לכך נעוצה במהותו של יום שבו נאספים ונעצרים (שמיני עצרת) כל העניינים שנפעלו עד כה בחדש תשרי חדש השביעי המושבע בחגים ונתהוו רק ברוחניות וכעת ביום קדוש זה בשמיני עצרת ושמחת תורה הם באים לידי ביטוי בממד הגשמי והפיזי והועלם זוכה להתברך מהם כפי שהעולם מתברך מימי הגשמים הבאים ויורדים לעולם.

בשמחת תורה בשנה זו ה'תשפ"ד לא זכינו לראות עדיין את הטוב הרוחני כפי שבא לידי ביטוי בעולם הזה החומרי והפיזי. לצערנו ראינו וחווינו סבל גדול וכבד מנשוא בכל ממד אפשרי.

אך אנו חייבים וצריכים לזכור ולדעת כי ה' יתברך אצר ועצר בשמני עצרת את אוצרו הטוב והגדול עבורנו וכעת אנו זוכים אט אט ועוד נזכה לראות ולחוות את הטוב הרוחני כפי שהוא בא לידי ביטוי בממדים הפיזיולוגיים בעולם הזה בעיננו הבשריות החומריות והגשמיות. יהי רצון שנזכה לראות זאת תיכף ומיד ממש את האור האמיתי את האור הגנוז משבעת ימי בראשית בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש ושכל זה יהיה בחסד וברחמים.

שבת שלום ומבורכת

באדיבות מישאל אלמלם, לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה

ויחי ..

איזה חיים…

השבת מסיימים

ספר בראשית

בתפילה לאלוקים

בבקשה!

סיים לנו את הסיפור

נתחיל חומש חדש

בדף חדש.

בשמחת תורה

הגענו שמחים

פתחנו ב'ויהי אור'

ואז…התחיל החושך

ועוד איזה חושך

אפלה!

ומאז אנחנו מגששים

נתקלים בחפצים

חֲפֵצִים בַּחַיִּים

מחפשים את המתג

וממששים עוד אבן.

הגיע הזמן

להדליק חזרה את האור!

אור אמיתי

שרואים בעיניים

שחשים בכל החושים!

בפרשתנו,

יעקב מברך את בניו

לפני פטירתו

גם שם קראו לזה ברכות

אבל…

חלק קיבלו ברכות

וחלק תוכחות

למה יעקב

ברגעים האחרונים

לא ברך את כולם

ברכה שווה תרתי משמע?

יעקב לא סתם ברך

הוא נגע בעצם הנפש

גילה את הפוטנציאל

פיתח כישורי מנהיגות

תהיה מנהיג

תשתמש בכוחות

בצורה חיובית וטובה

ושיהיו לתועלת כל העם.

בימינו כל אחד מרגיש

ראש ממשלה ושר הביטחון

ויכול להמליץ על טקטיקות

למלחמה טובה יותר

מהירה ובטוחה יותר

כי מאסנו בכאב, ברוע

ובצמד – הותר לפרסום..

נזכור..

שבורכנו!

גם  שחשוך

גם שכואב

בורכנו בחיים

בורכנו בכוחות

בורכנו ביכולות להתרומם

ולהיות חלק מהעם הנבחר

ועוד רגע מאיר לנו

אור הגאולה

חזק חזק ונתחזק

שבת שלום

אסתי פרקש

יועצת חינוכית

ושליחת הרבי בפתח תקוה

להרשמה לחצו כאן

בוקר טוב חברות יקרות!

מאז תחילת המלחמה, אני רוצה לכתוב כאן ולהביע תחושות ותובנות, כמה פעמים כבר בתקופה הזו שאני כותבת ומוחקת כי מרגישה שזה לא זה..

את הכאב של עם שלם אי אפשר להכניס בפוסט אחד.

ובכל זאת חייבים להאחז בקרשי אמונה..

מקוה שבמילותיי אהיה שליחה לחזק את עצמי ואת כל אחת שכאן💝

…הייתי שם בשיעור הקצרצר יחד עם צוות בית הספר, הרב אמר שבשפה העברית שום מילה לא נכתבה בסתמיות. לכל מילה יש משמעות הקשורה באופן ישיר לאותה מילה.

המשיך הרב: מלחמה מלש' הלחמה! כל המטרה שאנחנו עדיין במלחמה, כי נדרשת מאיתנו הלחמה, דווקא בלחימה רואים את ההלחמה החזקה ביותר. חיבור של נשמות עמ"י.

שבוע שעבר בפרשת ויגש קראנו על יהודה- "כי עבדך *ערב*(ע בקמץ, ר בפתח) את הנער"

מיד כשראתי את הפסוק הזה… עלו לי הרבה מילים שיחד התחברו לשאלות מהותיות.

*ערב*- (ע' ו-ר' עם סגול)

דוד המלך אומר בתהילים *"בערב* ילין בכי"- גם את מצליחה להלין/ להשכיב/ להחביא *בערב* את הבכי? ובבוקר כשאת קמה ורואה שוב עוד יהודים שנהרגו מרגישה שמתרסקת שוב מחדש? נופלת כמו *ערבה* חבוטה

ועוד משהו- *ערבות* (ב' עם שורוק) מזכיר לי *ערבים* שבאים לכלותינו ובדיוק כשאני באה לעשות משהו טוב לזכות אותם מאות קדושים שנפלו, פתאום משום מקום צץ לו איזה יצר הרע שאומר לי: אל *תתערבי* , אל *תערבבי* מלחמה כמו מלחמה יש אבידות.

לא! לא מוכנה לשמוע דם יהודי שנשפך.

ותיכף בחומש שמות נשמע על מכת *ערוב*- רק ששם האויבים קיבלו את המכה, חיות רעות התנפלו עליהם ואצלנו מה? החיות אדם עומדים עלינו לכלותינו.

*ערוב* בחילוף אותיות *בור רע*, כולנו כעת *בבור* -בחושך של סוף הגלות.

אבל ברור לנו בוודאי *שמרובה* מידה טובה ממידת פורענות.

"לרגע קטן עזבתיך" וברחמים גדולים אקבצך"

*"רב* לך שבת בעמק הבכא"

זהו שבענו מהגלות.

היינו זמן *רב בבור* , מגיע לנו שה' ישמע תפילת *רבים*(ב' דגושה) ויקבלנו כבנים גם כשאנו *רבים*( ב' רפויה)

ותיכף ומייד יוליכנו ברחמים גדולים לגאולה השלימה.

שרה רטובסקי

054-7235770

כמה זה נשמע רע! הילד האומלל הזה, חיים, נאמר, משתוקק ללכת לבקר חבר, ואמא או אבא אינם נותנים רשות. למה? ככה. עכשיו הילד נמצא במצור בבית. הקירות מקיפים אותו מ–ד' רוחות, הבית סגור ומסוגר, והבחורצ'יק שלנו מרגיש תקוע.

מצד שני, ההורים יודעים שצריך לשמור על הבחורצ'יק. לא כל חבר הוא חבר טוב. לא כל יציאה מועילה לחינוך. אכן ילד נצור! ילד שמור! ילד שההורים הם אלה שבמידה ידועה, קובעים גם בענייני חברות… ובלי בושה. כי אוצר יש לנצור.

אז באמת השאלה היא איך עוברים מקונספציה של מצור וסגירה, לקונספציה של נצירה ושמירה.

הכל בראש…של ההורה

לילד אין רעיונות בראש. מי שיוצר לו רעיונות בראש הם ההורים או הסביבה. ילד נולד עם לוח חלק, כמו שנאמר במשנה, וההורה, או המחנך הוא זה שכותב על לוח מוחו את המציאות, ההרגלים וההתנהלות בחיים. כל זה עד גיל מסויים. לאחר מכן, האדם הוא המוחק, כותב מחדש, או מוסיף מעצמו.

מה כל זה קשור לנושא? לכתחילה הילד לא חש שאם לא נרשה לו ללכת לחבר, הרי שכלאנו אותו. זה מושג שההורה מרגיש, ולכן הוא מנחיל אותו לילד. איך? ינקי מבקש לבקר אצל שלומי. אמא יודעת שאצל שלומי אורח–החיים שונה במובנים רבים, אבל לא נעים לה לומר 'לא'. שלומי בא אליהם כבר המון פעמים… חוץ מזה, לא נעים לומר לילד "לא!" זה חבר שלו! איך יש לאמא בכלל זכות להיכנס לנושא בחירת החברים של ינקי?!

אז התשובה של אמא נשמעת ככה: "ינקי, אני מצטערת, אבל זה לא ממש כל–כך מרגיש לי נוח שאתה תלך לשם…" ההססנות בתשובה של אמא שקופה כמו שקית סנדוויץ'. לא נעים לה לומר לילד ׳לא׳, לא נעים לה "לפגוע" בחבר, (למרות שהחבר כלל אינו יודע על השיחה הזו) והתוצאה היא "לא ממש מרגישה כל כך בנוח״.

אמא'לה, את המחליטה או הילד הוא המחליט? את? אז בואי נשמע את זה חד–משמעי ועצמתי בדיבור שלך! "ינקי, אינך יכול, ילד יקר שלי. אמא לא מרשה". אם התשובה הססנית, היא רומזת לילד לקחת את הפיקוד. הוא מפנים ש׳אם לאמא קשה להחליט, אני אביא אותה להחלטה… שנראית לי, כי זה סימן שללכת לכל חבר שרוצים, איננו דבר חד–משמעי, יש מקום לדיון׳…

אם נהיה חד–משמעיות תמיד, הילד יפנים שזו המציאות אצל הוריו, ומן הסתם הוריו רוצים את טובתו, ולא יגיע לוויכוחים.

אמהות יקרות, לא לדאוג. הסירוב לא יאמלל את הילד. הורה בלי עמוד שדרה יציב – הוא מה שמאמלל ילדים. חשוב לדעת שאת ההכוונה לחברות מתחילים כבר בגיל צעיר, כשם שכל עניין של חינוך טוב מתחילים בגיל צעיר.

"למה את לא מרשה????"

זו השאלה הצפויה לאחר הסירוב. והיא טומנת בקרבה את פח הוויכוח. זהירות! זה פח עמוק ומלוכלך. לא ליפול כאן.

התשובה הראויה היא: "זאת שאלה טובה. גם אני רוצה להסביר לך, אבל לא עכשיו".

קצת נדנודים צפויים, אבל אל תיכנעו: "לא עכשיו, בחורצ'יק. אנחנו נדבר…" ובאמת תדברו על זה! ובינתיים תנסו לעזור לו למצוא פעילויות או חברים חלופיים.

הנה, הגיע הרגע להסביר. השיחה חייבת להתנהל באופן מכובד. משני הצדדים! על ההורה לדבר בצורה יפה ומתקבלת אבל חד משמעית, ועל הילד לבטא את רצונותיו, תסכוליו או הסכמתו בצורה מכבדת. זו חובה! אם הבחורצ'יק לא מדבר יפה, אין שיחה. כי ההורה לא חייב להסביר דבר.

ההסבר הוא דבר רצוי מאוד משום שהוא מכין את לב הילד לקבל ולהבין את דרך החינוך של ההורה, ולא רק לפעול על פיה ברצון בהווה, אבל גם ללמוד ממנה לפעמים אחרות בעתיד, אבל לפני שלומדים על ביקור אצל חברים, צריך ללמוד על דרך–ארץ.

ומה נאמר בשיחה הזו? כדאי מאוד להסביר לבחורצ'יק שחבר לא תמיד הוא חבר טוב, לעיתים חבר עשוי לדרדר למקומות לא טובים. לכן, אמת–המידה שלנו היא התרומה של החבר לקיום תורה ומצוות, לקשר טוב ובריא עם ההורים (במקרה שחס ושלום החבר גורם לילד שלא לשמוע בקול ההורים). בנוגע לשיקול של היכולת של הילד להשפיע על החבר להתקדם, כלומר, לקרב אותו לתורה מצוות ודרכי חסידות, כל זה יכול להיעשות כאשר החבר מתארח אצלינו, אבל כאשר הילד מתארח אצל החבר, זה לא אפשרי, משום ששם אין ההורה יכול לפקח על הקורה, לכן לא מרשים לו ללכת.

אנרגיה פנימית – מה שבאמת יעשה לילדים חברים טובים!

ראוי היה לפתוח בקטע זה, כי הוא האמת לאמיתה של מה שיגרום לילדים להתחבר לחברים טובים, והוא עיקר האחריות שלנו כהורים.

יש כלל חשוב מאוד, שלומדים אותו בפיסיקה, ומשם הוא הפך לאמרה אמריקאית, שמלמדת את העיקרון של מה שגורם לאדם לבחור להיות בחברת אנשים מסוימים, ולא בחברת אחרים – "מים מחפשים להשוות את רמתם". זהו בעצם התיאור של חוק כלים שלובים. כשמוזגים מים לכלים שמחוברים ביניהם, המים יזרמו מן הפתח אל הכלי עד שישתווה גובה המים בכל חלקי הכלי. בחיים החברתיים שלנו, משמעות האמירה היא, שחברים בוחרים לפי הרמה האנרגטית שלהם; כלומר, אנחנו נוטים להתחבר עם אנשים שרמת האנרגיה, או יותר מדויק, התדר שלהם דומה ומשתווה לשלנו.

המסקנה המתבקשת היא, שאם רוצים שלילד יהיו חברים שטובים עבורו, שיש להם גישה חיובית, בונה ושמחה לחיים, זו האנרגיה שצריך ליצור בבית, וממילא הילד יזדהה ויתחבר דווקא עם חברים שכמותו. זו תהיה האנרגיה הבסיסית גם שלו.

איך יוצרים כאלה 'תדרים'?

זה בא מן ההורים, מפנימיותם. זה צריך להיות אמיתי, ורק אז זה עובר גם אל הילדים. ההורים אחראים לבנות בית שיש בו שמחה, אמונה בבורא ואמונה באדם, בית שיש בו חמימות ויציבות. בית שיש בו הודאה על האמת ועבודה עצמית פנימית. בית שיודעים לפתור בו קשיים באמצעות שיח מכבד בין ההורים לבין עצמם, ובין ההורים לילדים. על התשתית הזו של דרך ארץ, שנובעת מאמונה בבורא, מוסיפים יראת–שמים אמיתית, אהבת השם ודבקות ברבי ובדרכי החסידות.

זה אמנם פשוט אבל לא תמיד קל. דבר אחד חשוב מאוד לזכור, גם בזמנים של קושי: כל פעולה וכל תיקון של מידה, משפיעים על הילדים ועל האווירה בבית באופן חיובי ומצטבר.

היסודות שהזכרנו למעלה לא רק יוצרים 'מקיף' חיובי, אלא גם מחזקים באופן ישיר את התמונה העצמית של הילד, את הזהות העצמית שהוא יוצר לעצמו. והרי הילד שומע על מקרים של חילול שבת, חס וחלילה, של גניבה וכדומה, איך יתכן, אם כן, שזה לא הופך להיות חלק מראיית העולם שלו? התשובה היא: משום שבחייו המיידיים הקרובים אין התעסקות בעניינים האלה. הוא לא גדל עליהם, אין לו בזה דעת, אלא ידיעה כללית ביותר. בעצם זו הסיבה שבילדות יש להקפיד מאוד לשמור על הילד שלא יתחבר לכאלה שיקרבו את דעתו לעניינים לא רצויים, כי חברים מהווים, למרבה הפלא, חלק מן הצוות החינוכי של הילד. (זאת הסיבה שבגללה אומרים בעולם – ״כשנתת לילד סמארטפון – הפסקת להיות ההורה/המחנך שלו״).

אמנם, ילדים הרי הם ילדים עדיין, וחסרה בהם הדעת, ולכן הם זקוקים להכוונה. גם בגיל ההתבגרות עדיין זקוקים להכוונה ושיחות, אבל בעוד ההכוונה הצמודה היא עיקר השמירה בגיל הילדות, הרי שהאווירה החיובית בבית, פיתוח הזהות היהודית–חסידית וההערכה העצמית הן אלה ששומרות ואף מעצבות את האדם במהלך כל חייו. ההערכה והתמונה העצמית הן הן הגורמים ל"לא יסור ממנה".

מוכרחים להודות על האמת; קיימים מקרים בהם הכל היה כתיקונו, ובכל זאת היו קשיים, והילד או הנער חברו לחברים שאינם טובים עבורם, אבל לרוב, עם הזמן, גם נערים אלו בסופו של דבר חוזרים אל הבסיס עליו גדלו.

באדיבות מגזין עטרת חיה

זמן-משפחה היא ההשקעה הכי טובה בחיים שלנו כי היא מחזקת את הקשרים שלנו עם האנשים החשובים לנו ביותר.

כשאנחנו מבלים זמן עם המשפחה שלנו, אנחנו יוצרים חוויות משותפות, לומדים אחד מהשני, ותומכים אחד בשני.

זמן-משפחה יכול לעזור לנו להרגיש מאושרים, שלמים ומחוברים. ומעל הכל, המשפחה מהווה עוגן לחוסן נפשי בזמן חירום, כמו במלחמה הזו.

בתקופת מלחמה, חשוב עוד יותר להשקיע בזמן-משפחה. המלחמה יכולה להיות תקופה מלחיצה ומאתגרת, וזמן-משפחה יכול לספק לנו תחושת ביטחון ורגיעה. כשאנחנו מבלים זמן עם המשפחה שלנו, אנחנו יכולים להרגיש פחות לבד ולהתמודד עם הקשיים בצורה טובה יותר.

להלן כמה דוגמאות לכך איך זמן-משפחה יכול להועיל לאנשים בתקופת מלחמה:

להפחית מתח וחרדה. כשאנחנו מבלים זמן עם האנשים שאנחנו אוהבים, אנחנו מרגישים יותר מחוברים ומוגנים. זה יכול לעזור לנו להתמודד עם הלחץ והחרדה של המלחמה.

לחזק את הקשרים המשפחתיים. תקופת מלחמה יכולה להיות מאתגרת עבור משפחות. זמן-משפחה יכול לעזור לנו להישאר מחוברים ולתמוך אחד בשני.

תחושת ביטחון. כשאנחנו מבלים זמן עם המשפחה שלנו, אנחנו מרגישים פחות לבד. זה יכול לעזור לנו להרגיש יותר בטוחים במצב הנוכחי.

זמן-משפחה היא השקעה חשובה שתמיד משתלמת. גם בתקופות קשות, חשוב להקדיש זמן לאהובים שלנו. גם אם זה כמה דקות, שעות או זמן אחר. תמיד כדאי להתחיל ממה שיש, ולאחר מכן להתמיד ולהוסיף.

שמואל הראל

איזה גשם אמאל'ה..!

אז הנה, החורף הגיע "על מלא",

גשם ורוחות, ברקים, רעמים.

איזה קור…

מה מזג האוויר הזה מעורר בך?

יש כאלו שזה גורם להן קצת להיבהל ולהתכנס.

להסתגר בבית ולהתחפר בשמיכה,

ולא להוציא את האף אם הן לא מוכרחות.

לצאת לעבודה, לאסוף את הילדים-

ולברוח חזרה..

יש כאלו שלא יוצאות החוצה

אבל גם לא נבהלות-

החורף מוציא מהן אנרגיות חמימות:

ליהנות מכוס תה וספר טוב על הספה,

להעמיד סיר מרק חם ומפנק לכל המשפחה.

ויש כאלו שבכלל אוהבות את החורף!

מעילים ומטריות זה אטרקציה,

מדליקות את הבוילר, מחלקות מגפיים לכל הילדים,

ויוצאות יחד איתם לקפוץ בשלוליות..

אז איזה סוג את?

גם אם את לא קופצת בשלוליות,

את בוודאי רוצה להקרין חום בבית,

להשפיע סביבך אווירה שמחה ופעילה.

כי גם אם חורף בחוץ

זה לא אומר שצריך להיות חורף בלב!

גם בחודש טבת הסגרירי,

אפשר להיות אישה חיה ומאירה!

אפשר וצריך לתת מזון לנשמה

כדי להצטייד בכוחות

לצאת מכעסים, מריבות ומלחמות

בתוכך ובתוך הבית שלך,

ליצור שלום אמיתי בתוכך-

שיאפשר לך להיות שלווה ויציבה,

רגועה ונעימה,

וגם לחמם עוד לבבות סביבך.

בדיוק בשביל זה-

אני רוצה להזמין אותך

למפגש מיוחד בזום,

לכבוד סיום חומש בראשית:

"חזק חזק ונתחזק"

בואי להתמלא בחיות

ולהיות אשה חזקה

שמשפיעה יציבות וחוסן!

השידור יתקיים

במוצאי שבת קודש פרשת ויחי

י"ח בטבת 30.12

בשעה 20:00.

>>> כאן תשרייני לעצמך מקום

ניפגש!

מירי.

נ.ב.

בכנס נדבר בין השאר, על:

איך לבחור כל רגע מחדש

ולנצח בקרב על שלוות הנפש ועל האמונה.

איך להציל את הבית שלך

ממריבות, כעסים ואווירה רעילה.

איך לא להתעצבן על דברים שביום יום,

ולהגיע ל"מנוחה וגאולה בנפש".

איך להשתמש בנצחונות העבר שלך

ולמנף אותם לעוד ועוד נצחונות מזהירים ומרגשים.

איך ליצור לעצמך מציאות חיים

שהולמת את החלום והשליחות שלך.

ותגרום לך לקפוץ מהמיטה כל בוקר בהתרגשות!

(כן כן, זה אפשרי)

ועוד המון תוכן עשיר ומְּחַיֵה,

כדי שנצליח כולנו לשאוב כוחות

כדי לחיות כל רגע- באמת!

איש את רעהו יעזורו..

ולאחותה תאמר "חזק"!

>>>השידור ללא עלות – אבל מספר המקומות מוגבלים,

אז.. מהרי להירשם 🙂

הזום בארגון נשי חב"ד צפת

מוזמנות בשמחה

לפרסם את הזום

לנשים נוספות!!!

לחצו כאן לכניסה

הגיגים // איזנבאך (האוז), עטרת חיה

הבוקר, אחרי שאמרתי "מודה אני לפניך", החלטתי להצטרף ל'מטבחון לענייני פחד' שבראשותי.

בפועל, המטבחון עוסק גם בענייני "מפחדים" ולא רק "פחד", אבל, זה שם קצר יותר ולעניין.

מלבדי, היו"רַהַ של המטבחון המכונס, ישנם עוד שישה נציגים: נציג התקשורת, נציגת הנשים, הנציג הרוחני – שליח הרבי מה"מ לענייני אומץ, נציג מטעמי – שזו נכדתי הבכורה, נציג האוצר, ונציג טכני שתפקידו לרשום את הפרוטוקולים, להכין כיבוד ולהצביע, בהכוונתי.

בימים אלו נושא הפחד הפך לפופולרי, כפי שניתן להתרשם מהודעות ברדיו מטעם כל קופות החולים, ביטוח לאומי, פיקוד העורף ועוד. הם כולם נושאים את אותו המסר: "זה בסדר לפחד". אַמַמַמַ, (כפי שאהרון יוסיאן מרבה לומר), אני מוצאת שזה לא הולם ולא מוצאת כיצד ליישם זאת, לכן כינסתי את המטבחון, לפיתוח מבט חדש, מחודש, עדכני וחדשני לנושא.

המילה "פחד" בגימטריא זה 82 שזהה למילה "אימא'לה" אם מורידים את המספר 1. וכך, אני מוצאת את עצמי חושבת כל הזמן "אמא'לה, הצילי".

״אשרי יושבי ביתך״

לפני שאני מפרטת את עסקינו במפגשי הוועדה לענייני פחד, ברצוני להדגיש שמצב המלחמה הביא לכך שאני לא נוסעת מחוץ לעיר (ירושלים) וכך יוצא שאני מבשלת הרבה יותר, ובני הבית מתחילים להכיר אחד את השניה יותר טוב.

בתי שרה'לה, מספרת שילדיה זוכים להיות יותר עם אביהם, משחקים בכל מיני משחקים ביחד והרדיו – לא בנמצא. כשהתחילה המלחמה, סיפרה, הילדים שאלו כל מיני שאלות שהיה מביך וקשה לענות עליהן. עכשיו – אין חדשות.

הבן מאשדוד מספר שהם כבר התרגלו לאזעקות, לא מתרגשים. ומכיוון שהלימודים לא כסדרם, הבנות הצעירות מטפחות את הבית, מארגנות מבצעים לבנים הקטנים, וה'ביחד' תורם לשלווה ולשמחה.

גם השכנים מעליי נהנים מהמשפחתיות, הם עושים סיורים קצרים מסביב לבניין. גיטי, האמא, מארגנת להם כל מיני פעילויות כך שהדעת מוסחת מהמצב הלא נעים. גיטי מספרת שהיא צריכה לדאוג להביא לילדים קומיקס (שלצערי ספרים מסוג זה כה מועדפים על ידי חלק מבני הדור הצעיר), על מנת שלא ישתעממו.

ילדיה של בת דודתי בלי גרים בסמוך אליה, כך שהיא מארחת את הנכדים הרבה, מגוונת להורים את הפעילויות, וכולם מרוויחים.

בת אחותי עובדת פחות כך שהיא נמצאת בבית, והילדים זוכים לטיפוח. הם מבשלים ביחד כל מיני מטעמים, היא מפעילה אותם במשחקים, וגם החלה לקחת אותם לבקר את דיירי בית האבות הסמוך אליהם. כך שהילדים רוכשים ערכים טובים ויושבי בית האבות נהנים. מה שנקרא: להפוך לימון ללימונדה. המצב הביטחוני קשה, אבל, יוצא מתוק מעז.

דו״ח פעילות

במפגש הראשון של המטבחון, עסקנו בתקציב. החלטנו יד אחת, לאסוף בשיטת המאצ'ינג, שיטת התיאום: על כל סכום שהיחיד תורם, עיריית טבריה תתרום סכום זהה. מה שנותר לנו זה ליידע את העיריה דנן(…).

במפגש השני קיבלנו דו"ח מנציג האוצר כמה כסף יש ברשותנו על מנת לממן את הפעילות. כולנו הצבענו בעד.

במפגש השלישי דנו באפשרויות השונות להטיית המילה פחד. כמו למשל, דחף, חפד, פדח. ברוב של ארבעה נגד שלושה החלטנו שהמילה פדח, כמו ל"פַדֵחַ", הולמת את הפעילות שלנו.

לא אהבתי את הביסקוויטים שהנציג הטכני הביא, אני מעדיפה רוגלעך.

במפגש הרביעי הביאה נציגת הנשים, נכדתי, מידע בנוגע לכדור נחמד בשם צִיפִּי רִילֵקְס. רילקס באנגלית פירושו: להירגע.

היא נתנה סקירה יסודית על מהות הכדור: "ציפרלקס משתייכת לקבוצה של תרופות חוסמי הקליטה החוזרת של סרוטונין. סרוטונין הוא אחד מהמוליכים העיצביים החשובים שקיימים במוח. הסרוטונין מופרש על ידי תאי העצב וגורם לשרשרת של פעילויות אלקטרוכימיות באיזורים במוח שקשורים לרגשות, למחשבות, לשינה, לתיאבון ועוד…." וכולי ועוד.

הבנתן? בקיצור, אם בזמן הקורונה לקחו כ- %35 מתושבי מדינת ישראל צִיפִּירִילֵקְס, הרי מאז המלחמה, המספר עלה לכמעט 85 אחוז. אני לא התביישתי שהנציגה חשפה עובדות אלו, כיוון שזה עוזר להביא לרגיעה כללית בעורף. (אמא שלה תקבל את "המנה"…)

במפגש היום, הזכיר לנו נציג חב"ד שלגמרי הוצאנו משלל הגורמים הפועלים את בורא עולם, ומכיוון שכך, עלינו לזכור שהוא השולט בכל המצב, בכל שנייה ובכל מקום נתון, כולל גם בעולם הרוחני.

בעקבות התזכורת הזו, החרדה חרדה ונטשה אותי, ומצאתי לנכון לפרק את המטבחון לענייני הפך האומץ.

הוא פתוח לבישולים, עדיף סושי.

באדיבות מגזין עטרת חיה